נכתב ב-2007 מתוך תהליך אותו עברתי ועדין עוברת ומתוכו אני כותבת לכם .
התבוננות דרכו אפשרה לי להכיל את כול מה שאני משתפת אתכם כאן בהבנות ובגלויים שיצרו איחוד ואני עדין לומדת ומלמדת סמולטני.
יכולה לומר שפגשתי את מעמד משה בתוכי, את ישו ואת בודהה ועוד אספקטים.
כך החל המסע הטראנס פרסונלי שלי בכול מה שקשור לכתובים שלנו.
ופה אני מציגה לכם את נקודת הראות שלי בלבד על כול הסיפור שסופר לנו.
יותר מעשור עבר והחלטתי שהגיע הרגע לפרסם אותו.
מקווה שיעשה לכם מעט סדר
תהנו..
אדבר אתכם על "הארץ המובטחת". כן אותו סיפור על משה ובני ישראל
שבעצם מה סיפור זה מנסה ללמד אותנו?
אלוהם נותן לנו כלים איך אנחנו חסומים לא רואים כי אבדנו את הדרך..
אנו כל כך שאובים לאוטומט שלנו עד שאנו מאבדים את עצמנו.
ולסיפור-
סיפור משה ובני ישראל בארץ המובטחת.-
"לפני מאות בשנים היו בני ישראל שבט גדול שחי לחוף הים התיכון.
בני ישראל עבורי הם העצמי האבוד.
הארץ סבלה מבצורת, וכדי להישאר בחיים הם ירדו מצרימה
שמצרימה הוא החלק שמנהל אותנו האוטומט שלנו כך תוכנתנו .
למקום שבו היו האסמים מלאי הבר.
תמורה הבר הזה הם נאלצו להפוך לעבדים.
זה מה שקורה בפועל לאדם ביום יום. עד שהוא מתחבר לעצמי.
התייחסו אליהם באכזריות והוטלה עליהם עבודת פרך-
כשאדם אינו מחובר לעצמו (נשמה) הוא מנותק בעצם מהאמונה שזה אפשרי שיש שם משהו אחר שיכול הראות לו את הדרך .
לכן, מוטלת עבודת "פרך" אחרת שהיא עבודה פנימית המשתלמת פי כמה מונים מאותו אסם מלא בזרעי בר.
הם עשו לבנים ללא תבן.
לאחר ארבע מאות שנה של חיים עלובים שכאלה, הופיע אדם ושמו משה.
משה הוא העצמי נשמה שלנו. ואומר ללבני ישראל את הדברים הבאים-
" אתם חוזרים שוב ושוב על התנהגות הגורמת לכם סבל ואינה מביאה אתכם לשום מקום.
שכחתם את המורשת שלכם " העצמי" אתם אינכם עבדי מצרים, אתם בניו של אלוהים! האל הגדול מכולם ברא אתכם, ואתם עם סגולה .
כלומר מה שהוא אומר בעצם??
יש בכם פוטנציאל להיות עם סגולה"
דברי משה העירו תחשה מוכרת בלב בני ישראל, והם נעשו מודעים לשבי הרוחני שלהם.
כשמגיעים להתעוררות , רק אז יכולים לראות את המקום בו האדם נמצא עד אז עובדים כעבדים
יחד עם זאת כשהאדם מתעורר הוא אינו יכול לחזור אחורה מפני שהוא רואה מה הוא עושה ופה מתחיל אתגר
בין לחזור לישן או לקחת אחריות על החיים ולהרוויח אותם.
הם היו אומללים וחסרי מנוחה- בני ישראל הלכו אחרי משה כי קסם להם הרעיון של ארץ מובטחת. אך הם לא היו מוכנים לקשיי המסע.
(חוזרת הרבה אחורה בזמן רגע, לאדם וחווה.
אלוהים העניק לנו את גן עדן .
שגן עדן זו תודעה, קולטים.
אך חוסר במודעות יצר הרס.
באותו רגע אלוהים לוקח אותנו לקיצוניות השנייה, חסרי כל.
הוא יודע שפוטנציאלית יש בנו את היכולת להגיע לתודעה הזו יש בנו את הגרעין הזה והדרך הובילה אותנו שנהיה חסרי כל כדי שנפתח אותנו ואת החלקים הגלומים בתוכננו. הוא לא העניש אותנו. נהפוך הוא, נתן לנו הזדמנות להעריך את שקבלנו ללא תמורה את גן העדן.
לכן מעמיד בפנינו קשיים. )
חוזרת לסיפור משה, בני ישראל לא נתנו אמון רב בישועת אלוהים..
כאשר נתקבלו במכשול הראשון, ים סוף, התלוננו מרה בפני משה: " אתה הוצאת אותנו ממסכותינו הנוחות והבטחת לנו חיים טובים יותר.
עכשיו חוסם את דרכינו ים גדול האם לא היו קברים במצרים ולכן הבאת אותנו אל המדבר למות שם ? מה נעשה? הם מבקשים עזרה, הם מרגישים אבודים. אותו ים מיצג את הפחד, חרדה, הישרדות הרצון לברוח. גדול הסיפור הזה. היה בטוח איפה שהיינו למוכר והידוע, אפילו עם זה בעיסה דביקה ולא נעימה זה יותר טוב מלהתמודד עם חרדה עם הרגשות (רגשות- ההולכה העצבית המפלסת את הפילטרים כדי לקבל תשובה).
משה עצמו לא ידע לבטח מה יעשה, אבל הוא ידע שאם יאמין באלוהים תמצא לו ישועה.
בעוד הוא חושב על גורלם, התרומם ענן אבק באופק.
בני ישראל הנבעתים הבינו שאת הענן הזה יצרו אלפי חיילים מצריים שדלקו בעקבותיהם כדי לשבות אותם ולהחזירם לעבדות.
אותם חיילי מצרים הם אותם חלקים הנמצאים בתוכנו ולא רוצים שנעזוב, בעיקר המחשבות.
הם מתים מפחד ונצמדים למוכר ולידוע מה יהיה עכשיו? פחד, חוסר אונים ! הם הנהיגו את הספינה הזו עד כה אז מה הם חושבים שיש להם את הכוח גם עכשיו. אך ברגע שמגיע ההתעוררות . חשוב לחזק אותה באתגר ובאמונה. לכן, הגיעו אותם חלקים פנימיים שהיו שם כל הזמן, אנחנו רואים אותם. מצד אחד אנחנו רוצים את סיר הבשר ומצד אחר התעוררנו.
מה עושים? אנחנו חלוקים כרגע וזה הקושי\אתגר, להכיר בקיום.
אך הקיום נרכש עם הזמן ודורש חיזוקים.
ובאותו הרגע הרים משה את ידו ורוח קדים עזה בקעה את הים בדרך נס.
נוכח הנס הזה אחזה בבני ישראל חרדת קודש.
הם החליטו להיות אמיצים והסתכלו בפעם האחרונה במצרים, הבית היחיד שהכירו, והלכו בפחד אחרי משה אל תוך הים.
המים היו להם לחומה מימינם ומשמולאם.
אחרי שעברו בשלום את הים. שב משה והרים ידו שוב והמים חזרו להיות כשהיו והטביעו את כל חיילות מצרים.
זהו, אבוד להם אין דרך חזרה. הם כבר נמצאים במקום אחר. במודעות יותר גבוהה הים מיצג את הרגשות.
כשהם הלכו בים, הם עברו את תהליך "החזרה בתשובה" שמדברים עליו כל כך.
(חזרה בתשובה- להכנס פנימה על מנת לקבל תשובות) אחורה לילדות ריפוי פצעיהם וחיבור לעצמי חדש! עדיין לא מגובש.
הייתה חגיגה גדולה על מה שקרה, לזמן קצר בלבד. כאשר ראו את ארץ החדשה, נוכחו בבעתה שהם מגיעים אל מדבר שומם וצחיח. שוב זעקו מתוך מצוקתם: אתה הרסת את החיים הבטוחים שהיו לנו, שכנעת אותנו ללכת אחריך למסע הארוך הזה, וכמעט נפלנו לידי המצרים, כמעט טבענו בים סוף, ועכשיו אנחנו אבודים בארץ שוממה בלי מזון ובלי מים". מלא בכי, פחד וחרדה על האי וודאות האופפת אותם, אך לא הייתה להם ברירה אלא להמשיך בדרכם למרות פחדיהם.
חודשים רבים נדדו במדבר, עמוד ענן מנחה אותם ביום ועמוד אש בלילה. הם נתקלו בקשיים רבים, אלוהים ריחם עליהם, עשה להם נסים והקל על סבלם.
סוף סוף הגיעו לקצה המדבר, משה אומר שמעבר להר נמצאת הארץ המובטחת. נשלחו מרגלים לבדוק את הארץ, המרגלים הם אותם חששות שלנו לסמוך עד הסוף על התהליך עדיין אין לנו אמונה שלמה למרות שחווינו כל כך הרבה וקבלנו כל כך הרבה תשובות. אנו כבר לא נמצאים היכן שהיינו, ובכול זאת אנו סקפטיים. אלה הביאו עמם בשורות רעות: " הארץ המובטחת היא אומנם ארץ זבת חלב ודבש, אבל היא כבר מיושבת! גרים בה הכנענים, ענקים שגובהם עולה על שני מטרים!" המוני העם ששמעו את הדבר זעקו שוב בפחד והתגעגעו שוב אל הביטחון ואל סיר הבשר שהיו מנת חלקם במצרים.
כלומר מה שנאמר כאן, הארץ מיושבת. הגענו לפחד הכי גדול שלנו לפני שנגיע לארץ המובטחת. היא מיושבת עם הפחדים בכל גודל וצורה. המפלצות שלנו ששוכנות בתוכנו ומונעות מאתנו להגיע לעצמי. ל"ארץ המובטחת" ומה בני ישראל עושים .
חוזרים במחשבה למוכר ולידוע לא מוכנים להתאמץ ,הפחד מנהל עדיין.
הייתה להם בחירה לסמוך על התהליך על אותה אמונה באלוהים שהוא בעצם העצמי שלנו, או לוותר, לומר את מה שאמרו ומה שנקרא לקטר.
זהו הזמן שבו הרבה נשברים בתהליך לכן הוא זקוק לחיזוק חיצוני, הם בעצם כל הזמן בדיאלוג לוותר על העצמי הפחד משתלט או להמשיך כדי לזכות בארץ המובטחת. אך בפועל מה קרה? בא אלוהים ואמר להם: כבר לא על ידי מתווך ( משה) " כיוון שאינכם מאמינים בי, וכיוון שאתם זוכרים לטובה את מצרים, תאלצו לנדוד במדבר ארבעים שנה, עד שיקום דור חדש שלא יזכור את מצרים. רק אז תוכלו להגיע אל הארץ המובטחת".
מה אמר להם אלוהים בצער רב, אני נאלץ להשאיר אתכם כאן כדי שתתבוססו עם עצמכם כדי שתגיעו להבנה ותובנה על מה ויתרתם.
אתם מנוהלים על ידי הפחדים שכבר לא נמצאים . הם רק מנהלים אתכם. ואתם חוזרים לעבדות לסיר הבשר . אז תנדדו בתוככם ארבעים שנה.
עד שהדור הזה ישכח את מצרים. שמצרים זה ההפך הגמור מהעצמי. זוהי הפסדה (המעטה החיצוני) שפיתחנו כל ימי חיינו ואנו נאחזים בה בחירוף נפש, שמנוהלת על ידי החינוך שקבלנו בחיינו. תפקידנו הוא לשכוח או יותר מדויק שלא נתנהל על ידי מצרים, הפסדה ולהתחבר אל העצמי המקור נשמה שלנו.
אל אותו מקור נשמתי שאיתו הגענו תחילה, אך שכחנו שהוא קיים או שבכלל לא ידענו על קיומו.
אף אחד לא אמר לנו. וכמו שאמרו לנו הרבנים הרחיק אותנו מאוד .
אלה הנחיות ברורות שנכתבו עבורנו וזו אך ורק הפרשנות הנשמתית שלי.
חברה עד שלא ניקח את עצמנו בידיים. ונתחבר למקור שלנו. אנו נהיה במרחק ממנו. וכשאנו במרחק ממנו אנו לא יכולים להיות מחוברים לבורא עולם במלאו.
כשהמקור שלנו מחובר אלינו ואנו קשובים לו אנחנו מקבלים הנחיות עבור חיינו ומטרת בואנו לעולם זה לא של עבדות אלה של חרות. וכך המסה האנרגטית שלנו תשתנה. והגלובליזציה תהפוך לאנרגיה של אהבה נפיץ אנרגטית יותר אהבה. מפני שאהבה לעצמנו משנה תדר. וכך היקום ישדר לנו במקביל. וכך נוכל לרפא את עולמינו דרכינו. מפני שכמו שאנו צועדים (לא בהכללה) אנו מביאים על עצמנו חידלון..
אותו משיח שמדברים אליו הוא אותו משיח שנמצא בכל אחת ואחד מאתנו וממתין לבואו מתוכנו זו בעצם תודעת משיח הזרע הזה מבקש להתעורר מתוכנו.
משתעשעת עם המחשבה של מה צריך לקרות כדי שנשים לב יותר
ועולה לי תמונה של חוצנים.
ולמה חוצנים, מכיוון שאם נראה משהו יותר גדול מאתנו אולי משהו בתוכנו התעורר להבנה שעלינו להתאחד כדי ליצור התעוררות המונית.
האם רק כך נוכל לאציל את הכדור הזה ואת עצמינו. ימים יגידו..
אלוהים נותן לנו כלים ואנו בועטים בהם. עיוורון פוקד לא רואים. מה שאני מביאה פה הוא את היכולת לראות את הפוטנציאל לפתוח את הצוהר לעצמי.
כיום יש המון דרכים. נכון שהדרך ארוכה אך משתלמת. והיא אף פעם אינה נגמרת זו מטרתנו בהגיענו לעולם זה לגלות את העצמי שלנו.
ואנו עסוקים במלחמה חיצונית אנו מחליפים אותם.
במקום שנפתור את מלחמותינו הפנימיות אנו מפנים אותה החוצה .
פרדוקסלי לא? וזוהי עוד דרך שעלינו להתבונן.
תראו איך הכל מתקשר לסיפור בעיניים של גוף נפש
משלבת בסיפור, באותו "עצמי" שלנו שנמצא איתנו לכל חיינו מרגע הגענו לעולם ועד שנעזוב את פלנטת ארץ. אותו עצמי שאני מדברת עליו, הוא אותו חלק ששוכן בנו. מדבר אתנו כל הזמן בשיחות הפנימיות שלנו. אך אנו לא ממש מקשיבים לו ברוב הזמן. לאותו עצמי, יש חלקים רבים שהם זיכרונות ילדות, שמהם אנו בעצם מתעצבים לעולם ודרכם אנו פועלים ומגיבים עד לבגרות רגשית. מה אני מנסה לומר בעצם, תהליך רכישת העצמי האבוד שלנו נובעת קודם כל מיכולתנו לזהות זאת. המרחק מהעצמי הוא כה גדול מפני שכך גידלו, בפערים. כי לא ממש ידעו. הישרדות התפתחה למהות, לכן הכול מופנה החוצה לעולם כי לא ממש מקשיבים. אותו עצמי נשאר מתוסכל, ומופנה כלפי חוץ מחוסר ידיעה שהוא קיים בתוכנו וביכולתנו לתקשר איתו. אך כדי שנצא לעולם עלינו קודם כל לתקשר "מהמקור" עם אותו העצמי. ולא מדברת על העצמי המולבש בכסות המאוד יפה שגיבשנו לעצמינו עקב נסיבות החיים. מדברת על עצמי כהוויה ששוכנת בו. לכן, את כל שרכש עד עצם הגיעו למודעות שיש דבר כזה עצמי הוא רכש כדי לקיים את העצמי המקור. וכל זה בה כדי לשרת אותו בהמשך דרכו כדי לפגוש את אלוהים
אדבר על אהבה ועוד מעט הכול התחבר.
מהי אהבה? הרבה כתבנו עליה, איך הנגיעה בשורש של האהבה מלמדת, שאהבה, זהו מצב הוויה. אהבה לכשעצמיה היא אנרגיה שכוללת בתוכה רגש עם עוצמות מרפאות. ככול שאנו חווים אהבה בחיינו אנו מקבלים מילוי לצורך הבסיסי ביותר שאנו זקוקים לו לקיום. זה הדשן בשפתינו. אותה האהבה קיימת בתוכנו. הדבר המדהים הוא שמי שמעורר אותה תחילה, הוא אותו אדם שאנו באינטראקציה איתו\ה זה יכול להיות חבר חברה, שיחה טובה, הרצאה טובה איך תמיד מול אדם ,בעל חיים, חפץ. תמיד מול משהו שבעצם מעורר בנו להרגיש את אותה אהבה ועל כך אנו אוהבים אותו על זה שבעצם הפגיש אותך עם האהבה שאת\ה. הוא הקיים בתקופת זמן הזו כדי לחוות חלק נפלא זה. וזה תמיד לצורך סיפוק העצמי תחילה. נשמע אגואיסטי, נכון? אז זהו שלא! כולנו כאלה בתפיסה לא מודעת רק עם נתבונן בחיינו בכל רגע כזה ואפשר לקחת את זה לכל מקום גם לכעס לעצב לשמחה זהו דיאלוג אין סופי עם אותו עצמי זוגי שהוא בעצם הזוויג של האדם עם עצמו ככול שהאדם מזווג טוב יותר עם עצמו כך העצמי מרגיש בטוח ואהוב. לכן מה שאני מנסה לומר פה הוא- ככול שהזוגיות הפנימית הזו תתפתח כך תגיע האהבה ממעמקי ההוויה. וזה ירגיש אחרת, יותר מפויס, פחות רוטן, קודר. ולא מסתתר מעצמו, חשוב לא להסתתר מעצמכם. חובה היחידה בחיים אלה לפני הכול, היא לפתח ולהתפתח ולגלות את האומן . זה תמיד יהיה באינטראקציה עם אנשים ובסופו של יום כול אחד בד' אמותיו. אז דברנו אהבה על קצה המזלג, זוגיות, הכול פנימי.
כשהפנימי הזה מחובר גם הזוגיות יחסים עם כל אדם הופכים למקום שהרבה יותר נעים לחיות בו
ובראש ובראשונה מרגישים את הנביעה המפלסת עם כלים פשוטים שנמצאים בראש הוותינו.
מאחלת שנצא מעבדות לחירות במהרה בימינו
יצא ארוך אך שווה קריאה.
התקבל ע"י שרי צרפתי 2007
